מהו "חוק הטכנאים" ומה זה "איחור טכנאי"?
בשנת 2008, נכנס לתוקף תיקון מס' 24 של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, המכונה "חוק הטכנאים". בתוכו כולל גם את הנושא של איחור טכנאי.
התיקון נועד לקבוע את חובת והיקף האחריות של עוסקים המוכרים טובין או שירותים מסוימים. בין היתר: באילו שעות טכנאי יכול להגיע; באיזה אופן יתואם ביקור הטכנאי; מתי הטכנאי יכול לאחר מבלי להיות חשוף לסנקציה; ומתי הצרכן יכול להיות זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק (למשל, איחור טכנאי).
לימים היה ניכר שתיקון 24 הרגיש חסר. ראשית, הוא חלש על רשימה מצומצמת של נותני שירותים ורשימת מצומצמת עוד יותר של מוצרים; בעיקר, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה.
שנית, הנוסח הקודם קבע שאם האיחור נבע מנסיבות שנותן השירות לא ידע עליהם במועד קביעת הביקור, הוא לא יהיה חייב לשלם פיצוי. פרצה זאת בחוק נוצלה לרעה על-ידי העוסקים:
פתאום הטכנאי היה חולה; האוטו לא התניע; ועוד מיני תירוצים שבאמצעותם התחמקו מתשלום הפיצויים. פועל יוצא, צרכנים לא קיבלו מענה לסוגים רבים של עסקאות; ואף העסקאות שהיו בגדר החוק התנהלו בצורה מסורבלת.
לכן, בשנת 2017, נכנס לתוקף תיקון 55 לחוק הגנת הצרכן והוטמע בתוך סעיף 18א לחוק. התיקון הרחיב את רשימת נותני-השירותים והמוצרים עליהם חלות הוראות הדין.
פועל יוצא, הורחבה רשימת המקרים בהם צרכנים עשויים לזכות בפיצוי כספי. כדי לסתום הרמטית את הפרצות, גם הוקשחו הסטנדרטים בהם עוסקים יוכלו להתחמק מאחריות בגין איחור.
הכול, תחת הנחת-יסוד ברורה: הנציג מטעם החברה איחר? העוסק יפצה; חד וחלק. התיקון נועד לתכלית כפולה: (1) קביעת נורמת התנהגות מרתיעה לעוסקים ביחס לזמנם היקר של הצרכנים; (2) מתן פיצוי הוגן למגוון רחב יותר של מצבים בהם צרכנים נפגעו ובזבזו את זמנם לריק.